"איך ללמוד? מטעויות", זהו שמו של סרט, שהציגה לנו דר' ליאת אייל בקורס "הערכת טכנולוגיות ידע".
בסרט מתארת המורה דיאנה לאופנברג את השינויים שעברו על מקורו של המידע, מאז ימי בית-הספר של סבתה ועד היום.
בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשסבתה למדה בבית-הספר, המידע היה מצוי ברשות המורה. התלמידים באו לבית-הספר על-מנת לקבל את המידע שנמצא בראשו של המורה.
דור לאחר מכן, בימי בית-הספר של אביה, עדיין הידע היה מצוי אצל המורה, ובבית-הספר הוא עבר ממנו אל התלמיד. התלמיד היה צריך לזכור את המידע בראשו (הזיכרון הנייד היה ראשו של התלמיד).
בדור שלה, המידע כבר היה מצוי באנציקלופדיה, וכשנזקקה לו, פתחה את האנציקלופדיה ומשם קיבלה אותו.
היום, כשגברת לאופנברג משמשת כמורה (בעידן האינטרנט), המידע מצוי בשפע, וכבר לא נמצא רק אצל המורה, כי אם ברשת וכבר אין צורך לזכור אותו בראש, אזי התלמיד לא צריך לבוא לבית-הספר בשביל לקבל מידע.
לטענתה של לאונפברג, היום אין צורך במורה שיעביר את המידע לתלמידיו, על המורה להציב בפניהם בעיה כלשהי, ואלו יצטרכו להגיע לפתרון בדרך אוטנטית, חוויתית, יצירתית ע"י חקירה וניסיון.
וגולת הכותרת של הסרט, כלמידה לא ייחשב להעביר לתלמיד מידע ואח"כ לבחון אותו במבחן רב-ברירה (או בשפת העם - להקשיב, לשנן ולהקיא...).
למידה תחשב חקירה, התנסות, חיפוש פתרונות...
לא אחת, למידה מסוג זה תביא לטעויות, אך התהליך שהביא לכישלון, הוא למעשה המלמד והמעשיר.
שם הסרט "איך ללמוד? מטעויות", תוהה אני, האם במערכת החינוך שלנו לא לומדים מטעויות? ולמה כוונתי? הרי נדמה שכבר ברור לכל, שתפקידו של המורה בימינו כבר איננו העברת מידע, ושעלינו לדבוק בגישה הקונסטרוקטיביסטית, המדברת על למידה תוך שיתוף פעולה ודיאלוג, יישום המידע והפיכתו לידע, תהליך הלמידה נמצא במרכז ולא התוצר וכו'.
ואם אנו מבינים כל זאת, איך נסביר את העובדה שבשנות התיכון עדיין מחכות לתלמידנו בחינות הבגרות, ובכניסה למוסדות להשכלה גבוהה הבחינה הפסיכומטרית???
ברור לי שהגישה והשיטה צריכות להשתנות, וברור לי שדברים לא נעשים מהיום למחר.
אך חשוב להתחיל, יש לחשוב על שיטה אחרת להערכת התלמידים ודרך קבלתם ללימודים גבוהים.
בסרט מתארת המורה דיאנה לאופנברג את השינויים שעברו על מקורו של המידע, מאז ימי בית-הספר של סבתה ועד היום.
בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשסבתה למדה בבית-הספר, המידע היה מצוי ברשות המורה. התלמידים באו לבית-הספר על-מנת לקבל את המידע שנמצא בראשו של המורה.
דור לאחר מכן, בימי בית-הספר של אביה, עדיין הידע היה מצוי אצל המורה, ובבית-הספר הוא עבר ממנו אל התלמיד. התלמיד היה צריך לזכור את המידע בראשו (הזיכרון הנייד היה ראשו של התלמיד).
בדור שלה, המידע כבר היה מצוי באנציקלופדיה, וכשנזקקה לו, פתחה את האנציקלופדיה ומשם קיבלה אותו.
היום, כשגברת לאופנברג משמשת כמורה (בעידן האינטרנט), המידע מצוי בשפע, וכבר לא נמצא רק אצל המורה, כי אם ברשת וכבר אין צורך לזכור אותו בראש, אזי התלמיד לא צריך לבוא לבית-הספר בשביל לקבל מידע.
לטענתה של לאונפברג, היום אין צורך במורה שיעביר את המידע לתלמידיו, על המורה להציב בפניהם בעיה כלשהי, ואלו יצטרכו להגיע לפתרון בדרך אוטנטית, חוויתית, יצירתית ע"י חקירה וניסיון.
וגולת הכותרת של הסרט, כלמידה לא ייחשב להעביר לתלמיד מידע ואח"כ לבחון אותו במבחן רב-ברירה (או בשפת העם - להקשיב, לשנן ולהקיא...).
למידה תחשב חקירה, התנסות, חיפוש פתרונות...
לא אחת, למידה מסוג זה תביא לטעויות, אך התהליך שהביא לכישלון, הוא למעשה המלמד והמעשיר.
שם הסרט "איך ללמוד? מטעויות", תוהה אני, האם במערכת החינוך שלנו לא לומדים מטעויות? ולמה כוונתי? הרי נדמה שכבר ברור לכל, שתפקידו של המורה בימינו כבר איננו העברת מידע, ושעלינו לדבוק בגישה הקונסטרוקטיביסטית, המדברת על למידה תוך שיתוף פעולה ודיאלוג, יישום המידע והפיכתו לידע, תהליך הלמידה נמצא במרכז ולא התוצר וכו'.
ואם אנו מבינים כל זאת, איך נסביר את העובדה שבשנות התיכון עדיין מחכות לתלמידנו בחינות הבגרות, ובכניסה למוסדות להשכלה גבוהה הבחינה הפסיכומטרית???
ברור לי שהגישה והשיטה צריכות להשתנות, וברור לי שדברים לא נעשים מהיום למחר.
אך חשוב להתחיל, יש לחשוב על שיטה אחרת להערכת התלמידים ודרך קבלתם ללימודים גבוהים.
להתחיל מצעד קטן לשינוי גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה