סיימתי עם כל מטלות התואר, כבר כתבתי רשומת סיכום, והנה שוב אני כאן... אם להיות כנה עם עצמי, לא חשבתי שכל-כך מהר אחזור ואכתוב שוב בבלוג, אך האצבעות "דגדגו" לי והלב "פרפר". למה?
רכזת חברתית הוא אחד מתפקידיי בבית-הספר, אחד הפרויקטים עליו אני אחראית במסגרת תפקיד זה הוא שילוב, שילוב חברתי של תלמידי בית-ספרנו עם תלמידים מהחינוך הרגיל.
בשנה"ל הנוכחית התחלנו בפרויקט חדש, בו משתתפים 18 תלמידים שלנו ו-24 תלמידי כיתה ה' מבית-ספר רגיל בצפון תל-אביב.
נושא הפרויקט הוא בנייה משותפת של פסל סביבתי בחצר בית-ספרנו, בהנחיית הפסל גילי אשל.
מאחר ומדובר בקבוצת תלמידים גדולה, מפגשי השילוב מתחלקים לשניים: מחצית מהתלמידים עובדים בחצר על בניית הפסל, בזמן זה החצי השני של הקבוצה עוסק בפעילות משחקית כלשהי.
לקראת המפגש שנערך השבוע, חיפשתי פעילות שתהיה מעוררת עניין לשתי האוכלוסיות - הילדים הרגילים וילדינו המיוחדים.
לאחר מחשבות רבות, עלה במוחי הרעיון של שימוש ב- QR code. התלבטתי האם לתלמידים בבית-ספר יסודי יש סמרטפונים, ואם כן האם ההורים/המורים/ההנהלה תסכים שהם יגיעו איתם לפעילות, האם יצליחו להוריד את האפליקציה הדרושה וכו' וכו'... לאחר שהוסרו כל החששות בניתי את הפעילות.
"מחפשים את המטמון" הכנתי באתר http://www.qrstuff.com/ כתבי חידה, הדפסתי כקודים צבעוניים ותליתי ברחבי בית-הספר.
אתם בוודאי תוהים איך נעשה השילוב, שהרי תלמידי בית-ספרי אינם יודעים לקרוא ואין להם סמרטפונים? תלמידי בית-הספר האורח הגיעו עם הסמרטפונים שלהם, הם קיבלו את כתב החידה הראשון, סרקו אותו והקריאו בקול רם את המשימה, תלמידינו שמכירים את בית-הספר, החדרים, המתקנים והנפשות הפועלות, הובילו את הראשונים ליעד המופיע בכתב החידה, לדוגמה: "גשו לחדר בו מאוחסנים כלי רכב בעלי 2,3 ו-4 גלגלים", הרי זה מחסן האופניים של בית-הספר, שם מצאו את כתב החידה הבא...
במסגרת פעילות זו נוצר שיתוף פעולה בין שתי קבוצות התלמידים, כמאמר הכותרת "(החינוך) הרגיל והמיוחד (החינוך) יחד יד ביד ... אלה לא יכלו בלי אלה ולהיפך!
מיותר לציין את ההתלהבות בקרב כל הנוגעים בדבר:
אנשי הצוות משני בתי-הספר נפעמו מהיכולת ליצור את הקודים שבדר"כ רואים בעיתונים או בחלונות הראווה. התלמידים הרגילים נחשפו לדבר חדש שעוד לא הכירו, מה גם שאפשרנו להם באופן רשמי להוציא את הסמארטפונים מהתיק ולהשתמש בהם במסגרת בית-ספרית, ולא פחות חשובים, תלמידינו שנהנו מעצם ההשתתפות בפעילות נורמטיבית לחלוטין, ומהעובדה שהם אלה שהיו הפעם המובילים ולא המובלים.
אני התלהבתי מכך שהצלחתי לשלב עוד דבר אליו נחשפתי במהלך הלימודים עם תלמידיי המיוחדים (תרתי משמע).
רכזת חברתית הוא אחד מתפקידיי בבית-הספר, אחד הפרויקטים עליו אני אחראית במסגרת תפקיד זה הוא שילוב, שילוב חברתי של תלמידי בית-ספרנו עם תלמידים מהחינוך הרגיל.
בשנה"ל הנוכחית התחלנו בפרויקט חדש, בו משתתפים 18 תלמידים שלנו ו-24 תלמידי כיתה ה' מבית-ספר רגיל בצפון תל-אביב.
נושא הפרויקט הוא בנייה משותפת של פסל סביבתי בחצר בית-ספרנו, בהנחיית הפסל גילי אשל.
מאחר ומדובר בקבוצת תלמידים גדולה, מפגשי השילוב מתחלקים לשניים: מחצית מהתלמידים עובדים בחצר על בניית הפסל, בזמן זה החצי השני של הקבוצה עוסק בפעילות משחקית כלשהי.
לקראת המפגש שנערך השבוע, חיפשתי פעילות שתהיה מעוררת עניין לשתי האוכלוסיות - הילדים הרגילים וילדינו המיוחדים.
לאחר מחשבות רבות, עלה במוחי הרעיון של שימוש ב- QR code. התלבטתי האם לתלמידים בבית-ספר יסודי יש סמרטפונים, ואם כן האם ההורים/המורים/ההנהלה תסכים שהם יגיעו איתם לפעילות, האם יצליחו להוריד את האפליקציה הדרושה וכו' וכו'... לאחר שהוסרו כל החששות בניתי את הפעילות.
"מחפשים את המטמון" הכנתי באתר http://www.qrstuff.com/ כתבי חידה, הדפסתי כקודים צבעוניים ותליתי ברחבי בית-הספר.
אתם בוודאי תוהים איך נעשה השילוב, שהרי תלמידי בית-ספרי אינם יודעים לקרוא ואין להם סמרטפונים? תלמידי בית-הספר האורח הגיעו עם הסמרטפונים שלהם, הם קיבלו את כתב החידה הראשון, סרקו אותו והקריאו בקול רם את המשימה, תלמידינו שמכירים את בית-הספר, החדרים, המתקנים והנפשות הפועלות, הובילו את הראשונים ליעד המופיע בכתב החידה, לדוגמה: "גשו לחדר בו מאוחסנים כלי רכב בעלי 2,3 ו-4 גלגלים", הרי זה מחסן האופניים של בית-הספר, שם מצאו את כתב החידה הבא...
במסגרת פעילות זו נוצר שיתוף פעולה בין שתי קבוצות התלמידים, כמאמר הכותרת "(החינוך) הרגיל והמיוחד (החינוך) יחד יד ביד ... אלה לא יכלו בלי אלה ולהיפך!
מיותר לציין את ההתלהבות בקרב כל הנוגעים בדבר:
אנשי הצוות משני בתי-הספר נפעמו מהיכולת ליצור את הקודים שבדר"כ רואים בעיתונים או בחלונות הראווה. התלמידים הרגילים נחשפו לדבר חדש שעוד לא הכירו, מה גם שאפשרנו להם באופן רשמי להוציא את הסמארטפונים מהתיק ולהשתמש בהם במסגרת בית-ספרית, ולא פחות חשובים, תלמידינו שנהנו מעצם ההשתתפות בפעילות נורמטיבית לחלוטין, ומהעובדה שהם אלה שהיו הפעם המובילים ולא המובלים.
אני התלהבתי מכך שהצלחתי לשלב עוד דבר אליו נחשפתי במהלך הלימודים עם תלמידיי המיוחדים (תרתי משמע).
